ביאור שטיינזלץ על ראש השנה כ״ג

1 אמרי האי יאמרו האנשים, כי זה חודש חסר הוא והאי דלא עביד וזה שלא עשו מאתמול בליל שבת, משום שלא אפשר בשל קדושת השבת. או דלמא שמא חודש מלא הוא ובזמנו עשו אותו. ולכן תיקנו שאין משיאין משואות אלא בחודש חסר, וחודש שלא הדליקו בו משואות — הבינו מעצמם שהוא מלא.

2 ושואלים: וליעביד ושיעשו, ידליקו משואות בין על חודש מלא ובין על חודש חסר, אולם וכי מקלע וכאשר יזדמן ראש חדש להיות בערב שבת שאז צריכים להדליק בליל שבת אז לא ליעביד יעשו, ידליקו כלל. וכיון דלא עבדינן שאין עושים אנו במוצאי שבת בחודש זה ועבדינן ועושים, מדליקים אנו בכל זאת בחודש מלא — ממילא מידע ידעי ידעו שחודש חסר הוא חודש זה, ואז אפשר יהיה להדליק משואות בכל שאר החודשים חוץ ממקרה יוצא דופן זה!

3 ומשיבים: אפילו הכי כך אתו למיטעי יבואו לטעות, כי אמרי אומרים הם: האי חודש זה מלא הוא והאי דלא עבדי וזה שלא עשו, הדליקו בו משואות — איתנוסי הוא דאיתנוסי משום שנאנסו, שאירע להם שנשתכרו בסעודת השבת, ולכן לא יהיה סימן מובהק בדבר.

4 ומקשים: וליעביד ושיעשו, ידליקו משואות על חודש מלא ולא ליעביד יעשו כן על חודש חסר כלל, ויועיל הסימן גם במקרה זה! ומשיבים, אמר אביי: משום בטול מלאכה לעם שני ימים, שהרי אם עושים על החסר יודעים הכל שמאותו לילה שבו השיאו משואות כבר התחיל החודש הבא, ואין זה עוד ראש חודש. אבל אם היו מדליקים משואות רק על החודש המלא — היו צריכים ביום השלושים לחודש הקודם לעשותו מספק ראש חודש וגם ביום שבא אחריו. וכיון שבכמה דברים נהגו העם להבטל מכמה מלאכות בראש חודש, ייגרם ביטול מלאכה יום נוסף שלא לצורך, ומשום כך תיקנו את הסימן בחודש חסר דווקא.

5 א שנינו במשנה: כיצד היו משיאין משואות — מביאין כלונסות של ארז ודברים נוספים הבוערים יפה וקשרום כאחד והדליקו בהם אש. אמר רב יהודה, ארבעה מיני ארזים הם: ארז, קתרום, עץ שמן, וברוש. המלה קתרום לא היתה ידועה ולכן אמר רב: זהו העץ הקרוי אדרא. דבי בבית מדרשו של ר' שילא אמרי אמרו: זה העץ הקרוי מבליגא, ואמרי לה ויש אומרים שזהו העץ הקרוי גולמיש.

6 ומעירים כי שיטת רב יהודה פליגא חלוקה על שיטת רבה בר רב הונא, שאמר רבה בר רב הונא: אמרי בי אומרים בבית מדרשו של רב: עשרה מיני ארזים הם, שנאמר: "אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו" ישעיה מא, יט, ולדעתו כל אלה כולם הם מיני ארז. ומזהים אותם: ארז הוא קרוי בארמית ארזא, שטה היא זו הקרויה תורניתא, הדס הוא אסא, עץ שמן הוא אפרסמא, ברוש הוא הקרוי בארמית ברתא, תדהר הוא העץ הקרוי בארמית שאגא, תאשור הוא הקרוי בארמית שוריבנא.

7 ותוהים: גם אם מונים אותם את כולם, הלא הני אלה שבעה בלבד הוו הם, ולא עשרה! כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: הוסיפו עליהם עוד שלושה מינים הקרויים אף הם ארז: אלונים, אלמונים, אלמוגים. ומזהים אותם: אלונים הם הקרויים בוטמי, אלמונים קרויים בלוטי, אלמוגין הם כסיתא אלמוגים. איכא דאמרי יש שאומרים כי אלה השלושה שהוסיפו עליהם, הם: ארונים, ערמונים, אלמוגין. ומזהים אותם: ארונים הם הקרויים בארמית ערי, ערמונים הם דולבי, אלמוגין הם כסיתא.

8 אגב הזכרת האלמוגים כסיתא מספרים בענין זה: נאמר, "וצי אדיר לא יעברנו" ישעיה לג, כא, שאף צי אדיר לא יוכל לעבור את הנחל העתיד לצאת מבית המקדש. ומהו אותו "צי אדיר"? אמר רב: זו בורני אניה גדולה.

9 ומסבירים: היכי עבדו כיצד עושים בעלי האניות הללו שהיו עשויות לשליית אלמוגים מקרקעית הים, כדי להוציא את האלמוגים? מייתי שית אלפי גברי בתריסר ירחי שתא מביאים ששת אלפים אנשים שיעבדו בשנים עשר חודשי השנה ואמרי לה תריסר אלפי גברי בשיתא ירחי שתא ויש אומרים שהיו מביאים שנים עשר אלפים איש שיעבדו בשישה חודשי השנה וטעני לה חלא עד דשכנא וטוענים עליה על אניה זו חול עד שהיא יורדת, שוקעת בתוך המים עד סמוך למקום המצאם ונחית בר אמוראי ויורד אמודאי וקטר אטוני דכיתנא בכסיתא וקושר חבלי פשתן באלמוגים וקטר להו בספינתא וקושר אותם, את החבלים, בספינה ונטל חלא ושדו לבראי ולוקחים את החול וזורקים החוצה ומכיון שמוציאים החול האניה שוב צפה ועולה, וכמה דמדליא, עקרא ומתיא וכמה שהיא עולה, היא עוקרת ומביאה מעצי האלמוגים.

10 ומעירים: ואלמוגים אלה יקרים כל כך עד שבעליהם מחליף אותם לפי משקל על חד תרין בכספא אחד על שנים בכסף. ומעירים: תלת פרוותא הויין שלושה נמלים יש באותם מקומות תרתי בי רומאי וחדא דבי פרסאי שנים שייכים לבית למחוז הרומאי ואחד לבית למחוז הפרסי, דבי רומאי מסקן כסיתא של בית הרומאים מעלים אלמוגים דבי פרסאי מסקן מרגנייתא של בית הפרסיים מעלים מרגליות, ומקרייא וקוראים להם לנמלי הפרסיים: פרוותא דמשמהיג נמלי המלוכה.

11 ב כיון שהבאנו קודם אותו פסוק, אמר ר' יוחנן: כל שיטה ושיטה שנטלו גוים מירושלים, עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לה. שנאמר: "אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו" ישעיה מא, יט, ואין מדבר אלא כינוי לירושלים, שנאמר: "ציון מדבר היתה" ישעיה סד, ט.

12 ואמר ר' יוחנן: כל הלומד תורה ואינו מלמדה לאחרים, דומה להדס במדבר. שהרי אף שהדס יש לו ריח ערב, אין מי שיכול להנות ממנו. איכא דאמרי יש שאומרים שמועה זו באופן אחר, לחיוב: כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמידי חכמים אחרים — דומה להדס במדבר שהוא חביב, שכאשר מוצאים הדס במדבר השמם בודאי נהנים מריחו.

13 ואמר ר' יוחנן: אוי להם לגוים שאין להם תקנה על חטאותיהם כנגד ישראל, שנאמר: "תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל" ישעיה ס, יז, ואם כן, לכל דבר יש תקנה, להחזיר כיוצא בו או יותר ממנו. אולם תחת ר' עקיבא וחביריו שהרגום הגוים מאי מביאין מה הם יכולים להביא כתרומה וכפרה? ועליהם הוא אומר "ונקיתי דמם לא נקיתי" יואל ד, כא.

14 ג שנינו במשנה: מאין היו משיאין משואות — מהר המשחה לסרטבא ומסרטבא לגרופינא ומגרופינא לחוורן ומחוורן לבית בלתין ומבית בלתין והלאה שוב לא היו משיאים משואות. ושואלים: מאי מה הוא המקום הקרוי "בית בלתין"? אמר רב:

15 זה העיירה הקרויה בירם.

16 מאי מה היא "גולה" זו שנזכרה כאן, שהרי ודאי אין הכוונה לכל הגולה שבכל העולם, אמר רב יוסף: זו העיר פומבדיתא שבבבל. ושואלים: מאי מה עניינו וכיצד נעשה הכל כמדורת האש? תנא שנה החכם בברייתא: כל אחד ואחד נוטל אבוקה בידו ועולה לראש גגו ומדליק. ועל ידי כך נעשית כל העיר כולה כמדורת אש.

17 תניא שנויה ברייתא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף הערים חרים וכייר וגדר וחברותיה כיוצא בהן, שהיו מדליקים משואות שם. איכא דאמרי: ביני וביני הוו קיימי יש שאומרים: בין אותם המקומות המוזכרים במשנה היו עומדות אלה שהזכיר ר' שמעון בן אלעזר. איכא דאמרי יש שאומרים: להך גיסא שלצד זה של ארץ ישראל הוו קיימי היו מקומות אלה עומדים. מר חשיב דהאי גיסא, ומר חשיב דהאי גיסא חכם אחד מנה מה שיש בצד אחד והחכם השני מנה מה שיש בצד האחר.

18 אמר ר' יוחנן: בין כל אחת ואחת מהמקומות שהוזכרו יש מרחק שמונה פרסאות. ומחשבים: כמה הוו להו הריהם בסך הכל תלתין ותרתין שלושים ושתים פרסות, והא האידנא טובא הוו והרי עכשיו המרחק הוא יותר משלושים ושתים פרסה! אמר אביי: אסתתומי אסתתום להו דרכי נסתתמו להם הדרכים הישרות בארץ, וכיום הולכים האנשים בדרכי עקלתון המאריכים את הדרך.

19 דכתיב שכן נאמר: "לכן הנני שך את דרכך בסירים וגדרתי את גדרה ונתיבותיה לא תמצא "הושע ב, ח. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא מכאן יש ללמוד זאת, דכתיב שנאמר: "נתיבתי עוה" איכה ג, ט, משמע שהדרכים התעקמו והתארכו במשך זמן הגלות.

20 א משנה חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת, ולשם היו כל העדים הבאים להעיד על החודש מתכנסין. ובית הדין היו בודקין אותם שם. וסעודות גדולות היו עושים להן, בשביל שיהו רגילין ורוצים לבא להעיד.

21 בראשונה אם היה זה בשבת לא היו זזין משם כל היום, שהרי הגיעו מחוץ לתחום ואף שהגיעו בהיתר, מכל מקום אסור להם ללכת יותר מארבע אמות לכל צד מהמקום שהגיעו אליו. ומתוך החשש שמא דווקא בשל הגבלה זו יימנעו העדים מלבוא, התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח צד כאילו היו בתוך תחומם,

22 ולא אלו בלבד התירו להם לצאת מחוץ לתחום ונתנו להם רשות לנוע במקום שהגיעו אליו ואלפים אמה ממנו, אלא אף חכמה מילדת הבאה ליילד תינוק, והבא להציל מן הדליקה ומן הגייס התנפלות צבא ומן הנהר השוטף שמימיו גאו, ומן המפולת — שכל אלו אם באו ממרחק גדול, לאחר שסיימו את תפקידם — הרי אלו נחשבים כאנשי העיר שהגיעו אליה, ויש להם אפשרות ללכת אלפים אמות לכל רוח.

23 ב גמרא איבעיא להו נשאלה להם ללומדים מה היא הגירסה המדוייקת: "בית יעזק" תנן שנינו או "בית יזק" תנן שנינו? ומסבירים את ההבדל בין הלשונות: האם "בית יעזק" תנן שנינו והרי זה לישנא מעליא לשון מעולה, יפה הוא, לומר שמקום טוב היה זה, דכתיב שכן נאמר: "ויעזקהו ויסקלהו" ישעיה ה, ב ועיזוק הוא איפוא לשון תיקון, או דלמא שמא "בית יזק" תנן שנינו והרי זה לישנא דצערא שלשון צער הוא, כדכתיב כפי שנאמר: "והוא אסור באזקים" ירמיה מ, א?

24 אמר אביי, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו במשנתנו: סעודות גדולות היו עושין להם שם באותו מקום, כדי שיהו רגילים לבוא ואם כן נראה שהוא לשון תיקון, לומר שהוא מקום נעים להיות בו. ודוחים: מכאן אין ראיה דלמא תרתי הוו עבדי בהו שמא שני דברים היו עושים בהם, שהיה צער מפני שאסרו להם לזוז ממקומם והיו רואים את הדבר כאילו הם אסורים שם "בית יזק", אף שדאגו שתהא גם הנאה בדבר.

25 ג משנה כיצד בודקין את העדים הבאים להעיד על החודש? זוג עדים שבא ראשון בודקין אותו ראשון. ומכניסין את הגדול שבהן שבזוג עדים זה, ואומרין לו: אמור כיצד ראית את הלבנה: לפני החמה, או לאחר החמה? לצפונה, או לדרומה? כמה היה הירח גבוה מעל האופק ולאין היה נוטה, וכמה היה רחב. ולמשל, אם אמר כי לפני החמה ראה את הירח — לא אמר כלום שדבר זה אינו אפשרי והרי זו הוכחה שטעה או ששיקר.

26 ואחר כך לאחר שסיימו לשמוע את העדות כפי שהיתה, היו מכניסים את השני ובודקין אותו. אם נמצאו דבריהם מכוונים — עדותן קיימת ודי בה כדי לקדש את החודש. ומאחר שכבר קיימו את העדות הראשונה שוב אין צורך בעדות נוספת, ולכך שאר כל הזוגות שואלין אותן ראשי דברים בלא לחקור אותם בפרטות. לא שהיו צריכים להם לשאר הזוגות אלא כדי שלא יצאו בפחי נפש באכזבה, בעצבות שטרחו כל כך ואפילו לא נתבקשו להעיד, וכל זאת עשו בשביל שיהו העדים רגילים לבוא ולא יחשבו שאין זקוקים להם.

27 ד גמרא ושואלים: היינו זהו אותו דבר, הוא הביטוי לפני החמה היינו זהו לצפונה, היינו זהו לאחר החמה היינו זהו לדרומה! אמר אביי: לא לענין מקום הלבנה שאלו אותם, אלא השאלה היתה האם פגימתה של הלבנה, כלומר, הצד הקעור שבה, האם היה מכוון לפני החמה, אל השמש, או שמא היה מכוון לאחר החמה? אם אמר לפני החמה — לא אמר כלום.

28 שאמר ר' יוחנן: מאי דכתיב מהו שנאמר: "המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו" איוב כה, ב, לומר כי מעולם לא ראתה החמה את פגימתה של הלבנה, שכן צידה הקעור של הלבנה תמיד הוא בצד ההפוך לשמש ואף לא רואה החמה את פגימתה של הקשת אלא תמיד צידה הקמור של הקשת הוא הפונה לצד השמש. וטעם הדבר שאת פגימתה של הלבנה אינה רואה — משום דחלשה שנחלשת דעתה, מתביישת הלבנה אם החמה רואה אותה חסרה, ולכן רואה החמה תמיד את עיגולה המלא של הלבנה. ואינה רואה פגימתה של קשת — משום שלא לימרו יאמרו עובדי החמה